donate button
youtube
twitter
facebook

מלוכלך כאן

20/09/2016
מלוכלך כאן (הגדל)

 מחדלים לא חסרים בישראל, אך ישנם כאלה שניתן להבינם: אין תקציב, אין כוח אדם, וחילופי שלטון תכופים מקשים על התפקוד. לעומת זאת, יש מקרים שבהם לא נותר אלא להשתאות לנוכח חוסר היכולת של שרי הממשלה לקבל החלטה ו"לחתור למגע". כזה הוא המקרה של הררי פסולת הבניין המטנפים כל חלקה טובה בישראל.

על פי ההערכות, כמיליון טונות פסולת בניין מושלכות בניגוד לחוק מדי שנה בשטחים פתוחים. זוהי כמות בלתי נתפשת. ההשלכות הסביבתיות והבריאותיות של טיפול לא מוסדר בפסולת בניין חמורות ביותר: חלחול מים בפסולת המכילה כימיקלים וחומרים מסוכנים עלול לגרום לזיהום מקורות מים, ושריפות לזיהום אוויר קשה. ערימות הפסולת מביאות לירידת ערך הקרקע, הרס שטחים פתוחים ופגיעה בנוף. כל זאת שעה שרוב פסולת הבניין ניתנת למיחזור, כפי שנעשה ברבות ממדינות אירופה.

כיצד מתאפשרת מציאות עולם שלישי כזו במדינה המתהדרת בחברות ב־OECD, שממשלתה החליטה כבר ב–2003 למגר את התופעה?

שפר גורלנו ואנו חיים בחברת שפע. כצרכנים למופת, אנו נוהגים להשליך פסולת לאשפה בהנחה שיש אחראי על הפסולת, שיפנה אותה למקום אחר, מחוץ לד' אמותינו. כך גם בתחום הבניין: אנו הורסים, בונים, מרחיבים, משפצים — הקבלן כבר יטפל בפסולת, מה זה ענייננו, העיקר שהפסולת תיעלם ונוכל

אך לא רק שלמת בטון ומלט בנפשנו, אוהבי הארץ. בחגים נצא בהמונינו אל הטבע בשמורות, ביערות ובנחלים. כאשר במקום ערוץ נחל ירוק נגלה ערימות של שברי בלוקים, נלין ונקטר: "הפקרות! באירופה אין דבר כזה, הררי פסולת בניין באמצע שמורת טבע. למה אין אכיפה? בשביל מה אנחנו משלמים מסים?"

זהו הדיסוננס שבין תפקודנו כצרכנים, הרואים בפסולת מטרד שיש לסלק, לא חשוב לאן, ובין ערכינו כאזרחים שבאמת שואפים לשמור על הסביבה. אובדן הקשר בין פעולה ותוצאה הוא המאפשר את כשל השוק הזה, ותורם להיווצרותה של מכת מדינה ממש — הטרגדיה של זיהום נחלת הכלל במלוא כיעורה.

למעשה, העניין די פשוט: מוביל שיש ברשותו פסולת בניין יכול לבחור לציית לחוק, כלומר לנסוע לאתר מוסדר, לשאת בעלות הנסיעה ולשלם את דמי הכניסה לאתר. הוא גם יכול להתעלם מהחוק, לנסוע לוואדי הקרוב, לפרוק שם את הפסולת ולחסוך זמן ועלויות. אותו מוביל יודע שגם אם במקרה ייתפס, ישלם קנס קטן וימשיך בענייניו הרווחיים.

התוצאה היא, שמבחינה כלכלית פשוט משתלם לזהם, והסיכוי להיתפס שואף לאפס. גורמי האכיפה אינם מסוגלים לרדוף אחרי מאות מובילי פסולת הפועלים כיום בתוך כאוס מוחלט, ללא שום פיקוח. בהינתן שרק אחד מאלף משליכים בלתי חוקיים נתפס ונענש, הרי שמדובר בעסק משתלם ביותר, וקרוב לוודאי שהמצב הזה יימשך כל עוד לא ייעשה שינוי מערכתי.

מאז 2003 הושקעו מאמצים ממשלתיים בהתמודדות עם השלכת פסולת הבניין. משאבים הוקצו, עונשים הוחמרו, סמכויות הורחבו, אך ללא הועיל. והנה, בשנים האחרונות גובש פתרון לנושא, ברוח עיקרון "המזהם משלם", המטילה את האחריות על הגורם שמייצר את הפסולת. במקום לשלם את עלות פינוי הפסולת לקבלן, שאחר כך משליך אותה בשטחים שהם נחלת הכלל, נשלם את דמי הפינוי ישירות לרשות המקומית כאגרה. באמצעות אותה אגרה, הרשות תספק שירותי פינוי לפסולת בניין על ידי קבלנים מטעמה. בנית? שיפצת? מעתה יפנה את הפסולת קבלן מטעם הרשות. הקבלן ייבחר במכרז, ואם ישליך פסולת ברשות הרבים, יסתכן בהפסד המכרז.

על הפתרון הזה יש הסכמה בקרב מומחי הפסולת בישראל, השלטון המקומי תומך והמשרד להגנת הסביבה הכין הצעת חוק ממשלתית בעניין. אז מדוע הצעת החוק אינה מקודמת? תשאלו את שר הפנים, את השר להגנת הסביבה, את שרת המשפטים ואת כל שאר השרים. מלוכלך פה, והמטאטא אצלם.

עו"ד רוזנבלום הוא מנהל המחלקה המשפטית של "אדם טבע ודין".

המאמר פורסם בעיתון "הארץ": http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3073873

 

כתבות נוספות

עבור לתוכן העמוד