donate button
youtube
twitter
facebook

יום העצמאות 2012: הכניסה בתשלום

23/04/2012

ביום העצמאות הקרוב, כמו בכל שנה, בוודאי נתוודע לעוד בנק או בעל הון אשר מוכן לממן עבור הציבור הרחב את הכניסה החופשית אל שמורות הטבע והגנים הלאומיים. רובנו נתפעם מהעובדה שאדוני הארץ מוכנים לממן עבורנו נתיני הארץ, ולו ליום אחד, את הבילוי בחיק הטבע. רובנו לא נעצור לרגע לשאול מדוע בכל ימות השנה אנו לא עומדים על זכותנו ועצמאותנו ליהנות מגישה חופשית ובלתי מותנית אל כלל אתרי הטבע? מדוע כאזרחים שומרי חוק ומשלמי מיסים אנו נדרשים לעוד מיסים כדי ששער הכניסה אל הטבע השייך לנו יפתח בפנינו? מדוע איננו מוחים על כך שמדינת ישראל סוגרת בפנינו ובעיקר בפני משפחות קשות יום את האפשרות להיכנס לעוד ועוד אתרי טבע בשנים האחרונות.

כיצד הפך פארק אפק אשר שימש עד לשנים האחרונות כגינת המשחקים הפתוחה והחופשית של ילדי ראש העין ופתח-תקווה לגן לאומי בתשלום? כיצד קורה שבבואנו לבלות בגן הלאומי יראון אנו נדרשים לשלם גם דמי כניסה וגם תשלום עבור כל אחת ואחת מהפעילויות הקיימות בו בנפרד? מדוע איננו יכולים ליהנות מגישה חופשית אל הגן הלאומי מצדה ולשלם רק עבור הנסיעה ברכבל? מדוע הארבל אשר שימש עד לפני מספר שנים כאחד הסמלים הלאומיים של מרחב ציבורי פתוח, הפך לשמורת טבע מגודרת וחסומה עבור מי שידו אינה משגת לשלם דמי כניסה?

שורש הבעיה נעוץ כמובן בעובדה שמוסדות השלטון ופקידים ביורוקרטים אינם מוכנים להשלים עם העובדה שהטבע והסביבה הפיזית אינם בבעלותם הפרטית, אלא הופקדו בידם למשמרת עבור הציבור הרחב. במקום תפיסת עולם ערכית, חברתית וסביבתית, אנו עדים בעידן של הפרטת משאבי הטבע, לשיווק ומיתוג אגרסיבי של השמורות והגנים הלאומיים כמותרות, מהם זכאי ליהנות רק מי שיכול לשלם. לצערנו,

שמורות הטבע והגנים הלאומיים הפכו בשנים האחרונות למעין עסק כלכלי. החוק המסדיר את פעילותה של רשות הטבע והגנים מאפשר לה בתנאים מסוימים להחליט על גביית דמי כניסה לשמורת הטבע או לגן הלאומי. אלא שככל רשות סבירה, עליה לעשות זאת במשורה ומתוך הבנה שהזכות ליהנות מחירות ומעצמאות הגישה אל המרחב הציבורי הפתוח היא זכות אדם בסיסית, אשר הוכרה ככזו גם ע"י בית המשפט העליון. בנוסף, יש ליישם את המדיניות הקבועה בחוק אשר מחייבת לקיים דיון ציבורי אמיתי באותם מקרים בהם מבקשים להתחיל לגבות דמי כניסה לאתר טבע מסוים ולהסדיר שורה של קריטריונים ברורים, באשר למקרים החריגים המתאימים לגביית דמי הכניסה.

איש אינו מתעלם מהעול הכלכלי הכבד המונח על כתפי רשות הטבע והגנים לשם תחזוק שמורות הטבע והגנים הלאומיים והקיצוץ בתקציבם. אך עד לפני כעשור, במקום לדרוש מהציבור לממן את הכניסה אל אתרי הטבע, היא הייתה מפעילה לחץ על הממשלה בדרישה לתת עדיפות גבוהה למימון האתרים מתקציב המדינה, הנבנה ממילא ממיסיו של אותו הציבור הנהנה מהבילוי באתרים הללו. אילו הייתה הרשות מסדירה את נושא גביית דמי הכניסה מתוך תפיסת עולם המקדשת בראש ובראשונה את זכותו של הפרט ליהנות מגישה חופשית אל אתרי הטבע, ניתן היה לדאוג גם למקורות מימון חלופיים אשר אינם כרוכים בפגיעה בזכותו הבסיסית לאותה הנאה.

ביום עצמאותנו הקרוב, לאחר שנשלם את מס הכניסה בכדי שהטבע ייפתח בפנינו, מן הראוי שנשאל האם לא הגיעה העת לדרוש בחזרה את עצמאותנו על הסביבה הפיזית השייכת לנו.

המאמר המלא שכתב עו"ד עמית ברכה, מנכ"ל 'אדם טבע ודין' פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות"

עבור לתוכן העמוד