ערעור על כרייה בחולות סמר

הגשנו ערעור לבית המשפט העליון בנושא חולות סמר.
הערעור הוגש על פסק דינו של השופ ניל הנדל, אשר דחה את עתירתנו כנגד אישור תכנית הכרייה בחולות סמר. השופט דחה את העתירה בשל הזמן הרב שחלף מאישור התכנית ועד הגשת העתירה (קצת יותר משנה), זמן שבמהלכו קודם המכרז לכרייה בשטח. לטענתו, למרות שאפשר לומר שיש "סטייה" מסוימת מהוראות תכניות המיתאר תמ"א 35 ותמ"א 14, הרי שהן לא עולות כדי "פגיעה חמורה בשלטון החוק" שמצדיקה לקבל את העתירה שהוגשה באיחור רב כל כך. למשנתו, גם אם היו דנים בתכנית לאור כל ההוראות החדשות, לא היה מנוס אלא לאשר תכנית כרייה, כי האזור "סומן" בתמ"א 14- טענה מופרכת מהטעם הפשוט שמוסד תכנון יכול לאשר תכנית, אך לא חייב לאשר אותה.

פגמים בהליך האישור

הטענה המרכזית שלנו בערעור היא שהשופט לא נתן את משקל ראוי לפגמים החמורים שנפלו בכל הליך אישור התכנית ופרסום המכרז.   
למעשה מדובר בתכנית מפורטת לכרייה בשטח ערכי וייחודי מאין כמותו שאושרה בסך הכל על בסיס סימון השטח בתכנית מיתאר ארצית כשבע שנים קודם להפקדתה, ועל בסיס "מסמך סביבתי" מצומצם וחלקי שהוכן תשע שנים לפני שהתכנית הופקדה!
אותה תכנית אמורה הייתה להישקל במוסדות התכנון על סמך תסקיר השפעה על הסביבה בהתאם להוראות החוק, על סמך נספח נופי סביבתי בהתאם להוראות תמ"א 35, ועל סמך דיון שכל תכליתו שקילת הפיתוח לאור ערכיות השטח, כלומר דיון שמייחד את עצמו לשימור ולהגדרת השטח כמכלול נופי- מכוח הוראה מפורשת בתמא 35. כל זה לא נעשה, והכל- ללא הנמקה ומבלי שחובות אלו אף נבחנו על ידי מוסדות התכנון - הוועדה המחוזית התעלמה לחלוטין מקיומה של תמא 35.
בעיה עקרונית:
אנחנו חולקים על הקביעה שלו לפיה די באישור "פוליגון" לכרייה בתמ"א 14 כדי לגבור מכאן והלאה על הוראות תמ"א 35.  לפי ההיגיון הזה אושרה התכנית המפורטת אחרי תמ"א 35, ולפי ההיגיון הזה אין כמעט משמעות לרבות מהוראות תמא 35.

במהלך תקופת ההליך המשפטי, מנהל מקרקעי ישראל לא קפא על שמריו וקיים מכרז לכרייה בחולות סמר. ועל כן , יחד עם הערעור הוגשה בקשה לצו ביניים, לאסור על כל עבודה בחולות עד למתן פסק דין.

מהם חולות סמר?

מדובר בדיונות חול יפהפיות, ייחודיות מבחינה עולמית, שהינן גוש החולות המשמעותי היחידי אשר נותר בצד הישראלי של עמק הערבה, המהוות בית גידול אחרון למספר מינים של בעלי חיים וצמחים מוגנים שחלקם נמצאים "בספר האדום" המתאר את המינים הנמצאים בסכנת הכחדה ומוגנים מכוח האכרזה על ערכי טבע. ביניהם ניתן למצוא את הגרביל הדרומי, ישימונית הערבה, והעכן הגדול. 

ההיסטוריה בשטח

חולות סמר השתרעו בעבר על שטח של 7 קילומטר רבוע (7000 דונם). במשך השנים נגסו בשטח הטבעי שפכי מפעלי תמנע, שטחי חקלאות ומחצבות חול, עד שנותר ממנו רק כשליש משטחו המקורי.
על יותר משליש מהשטח שנותר (כ900 דונם) חלה בעבר תכנית מפורטת לכרייה שקבעה כי הכרייה תעשה בשלבים. החלק הראשון של השטח הוצא למכרז ובמשך מספר שנים נכרה בו חול (וכך אבדו עוד למעלה מ-300 דונם). בינתיים פג תוקף התכנית ומינהל מקרקעי ישראל הגיש תכנית חדשה, זהה במהותה, שתאפשר את המשך הכרייה גם בשטח שנותר. 

היבטים סטטוטוריים

התכנית אושרה להפקדה במרץ 2006, מספר חודשים אחרי כניסתה לתוקף של תמ"א 35 (תכנית מתאר ארצית לבנייה, לפיתוח ולשימור). על פי התמ"א, שטח התכנית מוגדר כ"מכלול נופי" וכ"אזור בעל רגישות נופית סביבתית גבוהה". לסיווגים אלו השלכות מרחיקות לכת לגבי האפשרות לאשר בשטח תכניות פיתוח, ובפרט תכניות כרייה, שאינן ייעוד שניתן לאשר בתחום מכלול נופי, והן אף מחייבות קיום דיונים מיוחדים והגשת נספח נופי סביבתי.
 
עו"ד נירית לוטן מאדם טבע ודין אומרת כי למרות ההכרה בשטח כשכיית חמדה נופית, התעלמה הועדה המחוזית לחלוטין מהוראות התמ"א ואישרה את התוכנית. "הליך אישור הכרייה היה פסול לכל אורכו ולכן ביקשנו את התערבותו של בית המשפט למנוע את המשך הרס אוצר טבע יחודי זה. יצויין כי רשות הטבע והגנים לא נתנה אישור לכרייה כמחוייב במקרים שכאלה וכי מעולם לא נערכה כל בדיקה אמיתית של הצורך בכרייה".
 
מדיוני הצוות המקצועי שהופקד ללוות את התכנית עולה שקיימים שלושה נושאים חשובים שלא התגבשה לגביהם תשתית עובדתית:
לא ברור מה הצריכה הצפויה של חול דיונות באזור אילת אילות (צריכה שלטענת מנהל מקרקעי ישראל מחייבת את הכרייה)
לא נבדקה עד תום שאלת החלופות לחול דיונה- כלומר, חומרים שיכולים לשמש תחליף לחול טבעי.
לא נבדקה האפשרות של כרייה לעומק בשטחים שכבר מופרים.
 
עו"ד לוטן הוסיפה כי גם אם ייכרה כל החול מהדיונות שבמכרז, הוא יספיק לחמש עד שבע שנים בלבד, וגם זה רק לתעשיית הבנייה (ולא לחקלאות). "אנו טוענים שאין כל היגיון בפתרון כה קצר טווח במחיר סביבתי כה כבד, ושמנהל מקרקעי ישראל, שמנהל את הקרקעות כנאמן הציבור, מחויב גם לשמירת נכסי הטבע הציבוריים ולא רק להפקת רווחים מהירים מהם."

במסגרת המאבק, ב- 17.11.08 הגשנו יחד עם תושבים מהערבה עתירה לבית המשפט המינהלי בבאר שבע, בדרישה לבטל את התכנית המפורטת המאפשרת כרייה בחולות סמר בערבה, ולעצור את המכרז שפרסם מינהל מקרקעי ישראל לכרייה. כעבור יומיים נעתר בית המשפט לבקשתנו והוציא צו ביניים במעמד צד אחד, בו הוא מורה למינהל מקרקעי ישראל שלא להמשיך בהליכי המכרז לכרייה בחולות סמר, ובכלל זה לא לבחור זוכה במכרז ולהודיע לכל מי שהגיש הצעות על הקפאת המכרז ועל ההליכים בעניין המכרז. כמו כן הורה השופט לוועדה המקומית שלא להוציא היתרי בנייה לכרייה או לכל עבודה אחרת.
כעת משהוגש הערעור נדמה כי חזרנו לנקודת ההתחלה.