הסבר לפונים בנושא מים

איכות מי השתיה

הסמכות, החובה והאחריות בכל הנוגע להבטחת איכותם התברואתית של מי השתייה במדינת ישראל מופקדת מכוח פקודת בריאות העם, 1940 בידיו של שר הבריאות. מתוקף סמכותו זו התקין שר הבריאות בשנת 1974 את תקנות בריאות העם (איכותם התברואתית של מי השתיה) תשל"ד-1974, אשר קובעות את התקנים והנהלים בכל הנוגע להבטחת איכות מי השתיה המסופקים במדינת ישראל.
התקנות הקובעות את איכותם של מי השתייה, מיועדות, בראש ובראשונה, להבטחת בריאותם של צרכני המים, המשתמשים במים אלו לשתייה, לבישול, לרחצה ולשימושים ביתיים אחרים.
יוער, כי נכון לימים אלו, התקן הישראלי הקבוע במסגרת תקנות איכות מי השתיה בנוגע להבטחת איכותם התברואתית של מי השתייה במדינת ישראל, חסר ואיננו מבטיח גישה למי שתייה נקיים, באיכות ראויה, המיטיבה עם בריאות האדם ורווחתו. מדובר בתקן אשר עודכן לאחרונה בשנת 2000, המבוסס למעשה על המלצותיה של ועדת עדין משנת 1993, כך שהתקן לאיכות מי השתיה שעימו חיים היום תושבי מדינת ישראל הינו תקן בן למעלה מעשור. על רקע זה הגישה אדם טבע ודין עתירה לבג"צ ביוני 2008 כנגד שר הבריאות, שר החקלאות, השר להגנת הסביבה, שר התשתיות ושר הפנים.    
 
בנוסף, פקודת העריות [נוסח חדש] בסעיף 238(ב)(1) קובעת כי על העיריה לפרסם מידע אודות איכותם התברואתית של מי השתייה המסופקים בתחומה, כמפורט להלן:
"עירייה תפרסם, מדי רבעון, על לוחות המודעות, בעיתונות המקומית או בדרך אחרת, כפי שיקבע השר, מידע על איכותם התברואתית של מי השתיה המסופקים בתחומה בהשוואה לאיכותם התברואתית של מים שאינם ראויים לשמש כמי שתיה לפי פקודת בריאות העם, 1940; כן תשלח העיריה לתושביה, אחת לשישה חודשים, דוח חצי שנתי ובו מידע כאמור".
הכללים לחובת דיווח זו נקבעו במסגרת חוזר מנכ"ל של משרד הפנים מינואר 2004 (חוזר מס' 1/04 מיום  08.01.2004).
 

מטרדי ביוב

 
תושבי ישראל מייצרים מדי שנה כ- 500 מליון מ"ק של ביוב, כאשר בסופו של יום כל השפכים חוזרים לסביבה.
המים בהם אנו משתמשים לרחצה, בישול, כביסה, שטיפה והדחת אסלות "נעלמים" דרך החור בכיור או האסלה ומגיעים דרך צנרת הבניין אל מערכת הביוב. מערכת זו מנקזת את הביוב  מבתי התושבים מבני הציבור, המסחר והתעשייה ומובילה אותם אל מתקן הטיפול בשפכים (מט"ש). במט"ש אמורים השפכים לעבור טיפול אשר ינטרל את רעילותם ויסלק מהם את המזהמים הכימים והביולגיים כך שהם לא יגרמו לבעיות סביבתיות ובריאותיות. המים שיוצאים מהמט"ש נקראים מים קולחים. לצערנו רוב המט"שים מטהרים את הביוב רק באופן חלקי, למרות שהמים הקולחים היוצאים מהם מופנים להשקיה לנחלים או אל הים. 
 

איפה הבעיות?

1.       מערכות הולכת השפכים הכוללות צינורות ויחידות שאיבה קורסות לפעמים, בעיקר בשל תחזוקה לקויה, פגיעה חיצונית בצנרת או הפסקות חשמל. במצבים כאלו כמות גדולה של שפכים פורצת אל פני השטח, מציפה שטחים נרחבים ומזהמת את הסביבה בביוב גולמי עד כדי חשש להתפרצות מחלות ומגפות.
2.       בעיה נוספת היא דליפה תת קרקעית של הצנרת מתוך חורים, סדקים או שברים שנוצרו בצנרת. דליפות אלו עלולות לגרום לזיהום כבד של הקרקע ומי התהום.  
3.       מרבית השפכים לא מטופלים באיכות ראויה, ולכן הקולחים לא יכולים לשמש להשקיה חקלאית. קולחים אלה אובדים למשק המים ומופנים תוך כדי יצירת זיהום אל הנחלים מי התהום והים.
4.       השפכים אשר עוברים טיפול "שניוני" ומעלה (ע"פ התקן הישראלי) מופנים לרוב להשקייה חקלאית אך בגלל איכותם הירודה יחסית הכוללת מזהמים כימיים ומיקרוביולוגים (כגון: וירוסים, חיידקים וטפילים מעוררי מחלות) יש בהם פוטנציאל לגרום לזיהום והמלחת קרקע ומי תהום, ובשל כך לפגיעה מצטברת בבריאות האדם והסביבה.
5.       מי התהום משמשים את כולנו באופן יומיומי לשתייה, רחצה, ועוד מגוון רחב וחיוני של שימושים. לכן, זיהום מי התהום על ידי שפכים עלול להוות סכנה בריאותית לכולנו.
 

מה קורה בשטח?

במקומות רבים, בעיקר בישובים כפריים, אך גם בחלק משכונות הערים, נפוץ השימוש בבורות ספיגה ביתיים. תפקיד בור הספיגה לקלוט את הביוב הביתי, לצבור בתוכו את החלק הסמיך ולאפשר לנוזלים לחלחל לתת הקרקע ולמי התהום. הנוזלים המחלחלים מהבור מכילים מזהמים רבים הנעים יחד עם המים ולכן הם עלולים לגרום לזיהום חמור של מקורות מי השתייה, במיוחד כאשר מקור המים קרוב לבור. הרפש הנאסף בבור הספיגה נשאב מדי פעם על ידי מיכליות מיוחדות. לעיתים מיכליות אלה שופכות את הרפש, שלא כחוק, באתרים שונים בארץ ומשם הוא מחלחל אל מי התהום.
בנוסף, קיומו של בור ספיגה ביתי עלול לגרום גם לריחות לא נעימים לדיירי הבית והשכנים.
כך או כך, שפכים עירוניים הינם אחד ממזהמי המים הגדולים ביותר בישראל.
 
בעיה נוספת הינה הזרמת שפכים המתבצעת על ידי מפעלים. חשוב לדעת, כי מדובר בשפכים תעשייתיים, המכילים חומרים העלולים לסכן את מי התהום ואת בריאותנו. לשפכי תעשייה בלתי מטוהרים יש פוטנציאל זיהום גדול בהרבה מחלקם היחסי בשפכים העירוניים. זאת, כיוון שהם עלולים להכיל מזהמים רעילים שונים ומגוונים, העלולים לגרום למחלות שונות ואפילו לסרטן, אשר טווח הזיהום שלהם רחב ביותר: החל מפגיעה במערכות הולכה וטיפול של שפכים עירוניים וכלה בפגיעה בקרקע ובמי התהום.
כיצד ניתן להפחית את הנזק:
פעולות רבות ננקטו כדי לצמצם את הזיהום הנגרם מהשפכים העירוניים, אך המלאכה עוד רבה:
1. חוסלו רוב בורות הספיגה, ומערכות הביוב הביתיות חוברו למערכת ביוב מוסדרת ותחת פיקוח.
2. הוקמו מט"שים בחלק מהיישובים והרשויות, אשר פועלים להקטנה של רמת הזיהום הביולוגי ולהרחקת המוצקים המרחפים בשפכים.
3. חלק ניכר מהשפכים (כ 290 מליון קוב בשנה) מטופלים עד לאיכות המאפשרת השקייה חקלאית.  

כדאי לדעת

בעקרון, האחריות לטיפול בביוב נמצאת בידי הרשות המקומית, אך לאור חומרת הבעיות שנוצרו הוקם בשנת 1993 גוף ארצי לתיאום ופעולה בנושא – המנהלה הארצית לביוב, אשר מרביתו נמצאת כיום תחת אחריותו של משרד התשתיות הלאומיות.
 
עם זאת, רשויות מקומיות רבות אינן מטפלות כראוי בביוב. הדברים אמורים הן בתפעול ותחזוקה של מערכות ביוב קיימות והן בהקמתן של מערכות ביוב חדשות.  במקרים רבים מתעלמות רשויות מקומיות מחובת פיתוח ותחזוקה נאותה של מערכות הביוב, מתוך הנחה שגופים ממשלתיים ואחרים מטפלים בנושא זה.
 
הבסיס לחיוב הרשות המקומית לטפל בביוב נמצא בסעיף 2 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב- 1962 ובתקנות בריאות העם (קביעת תקנים למי שפכים), התשנ"ב – 1992. סעיף 2 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) קובע, כי רשות מקומית רשאית להתקין ביוב בתחומה. האחריות של הרשות המקומית הינה להתקנת "ביוב", דהיינו כל חלקי מערכת הביוב שאוספת את השפכים המוזרמים מנכסי הרשות אל מערכת האיסוף, כולל מערכת הטיפול בהם.
 
חשוב לדעת, כי ראש הרשות המקומית רשאי על פי החוק לדרוש מבעל נכס (בית פרטי/משותף, מפעל וכו') לבצע התקנת ביב פרטי ו/או חיבורו לביב ציבורי.
 
כאשר מדובר בתקלות במערכת הביוב, הגורמות להזרמת השפכים ברחוב, חובת הרשות המקומית לטפל בתקלה נובעת מסעיף 10 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), אשר קובע כי רשות מקומית תחזיק את מערכת הביוב שלה במצב תקין, להנחת דעתה של רשות הבריאות, וגם מהחוק למניעת מפגעים, תשכ"א – 1961. 
 

פניה לרשות המקומית

חיבור בית למערכת הביוב העירוני

הרשות המקומית רשאית על פי חוק לחבר נכס (בית פרטי/משותף, מפעל וכו') למערכת הביוב העירוני. החוק אמנם לא מחייב את הרשות לעשות זאת, אולם במידה ומותקן בביתך בור ספיגה ביתי, אשר פוגע באיכות חייך, ניתן ורצוי לפנות לרשות המקומית בהקדם בבקשה לקבל הצעת מחיר על מנת להתחבר למערכת הביוב העירונית. במקרים רבים, פנייה למחלקת המים והביוב ברשות המקומית עשויה לפתור את הבעיה. 
 

טיפול בתקלות במערכת הביוב העירוני

במקרה של תקלת ביוב הזורם ברחוב יש לפנות באופן מיידי למוקד העירוני של הרשות המקומית ולדווח על המפגע; על הרשות המקומית לשלוח נציג של הפיקוח העירוני לשם איתור הבעיה והטיפול בה בטווח הקצר- טיפול במפגע ובטווח הארוך - טיפול מונע ועבודות אחזקה יזומות. 
 

פיקוח על השפכים התעשייתיים

חשוב לדעת, כי בהתאם לתקנות בריאות העם (קביעת תקנים למי שפכים) שפכים של מפעל חייבים לעבור טיפול קדם במתקן טיהור בשטח המפעל. התקנות מבחינות בעניין זה בין יצרן שפכים גדול (המוגדר כמפעל שעומס המזהמים בשפכים שלו גדול מעומס שווה ערך ל- 10,000 תושבים) לבין יצרן שפכים קטן (המוגדר כמפעל שעומס המזהמים בו קטן מעומס שווה ערך ל-10,000 תושבים). ההבדל בין השניים נעוץ במידת האיכות אליה נדרשים להגיע השפכים המטוהרים. 
 
הזרמת שפכי תעשייה בלתי מטוהרים דרך מערכת הביוב העירונית אסורה ועלולה להוות סכנה סביבתית ולגרום לפגיעה במערכות ההולכה והטיפול של השפכים העירוניים וכן עלולה לפגוע בצמחיה, בקרקע ובמי התהום. 
 

חסכון במים

 
בתחילת שנת 2007, הוקמה הרשות הממשלתית למים ולביוב. הרשות הוקמה כדי ליצור גוף בעל ראיה כוללת של צרכי משק המים, ואשר ריכוז הסמכויות יהיה בידי גורם מקצועי-ממשלתי שבידיו הכלים והיכולת לנהל ולפקח בצורה הנכונה והיעילה ביותר את משק המים בישראל.
 
על חסכון במשק הבית ובגינה ראה:
http://www.water.gov.il