עצים

שומרים על מרחב ציבורי ירוק
העצים בישראל נמצאים בתחתית שרשרת המזון העירונית. צפיפות האוכלוסין ומשבר הדיור מובילים לקידום תכניות בנייה מסיביות, מבלי לבחון או להתחשב בסביבה. כך, תכניות בנייה רבות נידונות בהליכים מהירים ומקוצרים, ומבלי לתת את הדעת לחשיבות ערכי הטבע והסביבה, ובין היתר, תוך פגיעה מהותית בעצים.

העצים שלנו תורמים המון לסביבה ולנו – חייבים להגן עליהם.

לעצים בוגרים ישנה חשיבות גדולה בסביבת החיים האנושית, הן במתן צל במדינה שהשמש קופחת בה רוב ימות השנה, הן בתרומה ויזואלית של “ירוק בעיניים” במיוחד בנופים האורבניים המתכסים אספלט ובטון, והן, כפי שמלמדים מחקרים שונים, גם בתרומתם לבריאות ולאיזון הנפשיים של בני האדם שחיים בקרבתם.

למרות ההוראות הברורות הקיימות בעניין זה בפקודת היערות, בשנים האחרונות אנו נתקלים שוב ושוב במקרים בהם נכרתים עצים ללא הצדקה נראית לעין, או שתכנון וגיבוש תכניות פיתוח אינם לוקחים כמעט בחשבון את הצורך בשמירה על עצים ותיקים ונותני צל.

מי שאמור להגן על העצים הוא השר הממונה על יישום פקודת היערות, שר החקלאות. משרד החקלאות, ממנה את פקידי היערות שתפקידם לבחון את הבקשות לכריתת עצים, לבחון האם העץ הוא עץ מוגן על פי הקריטריונים הקבועים בחוק, ולאשר או לדחות את בקשת הכריתה. במידה ומאשרים את הכריתה, ניתן לדרוש מהכורת פיצוי על ערך העץ, ורישיון הכריתה מפורסם באתר של הרשות המקומית.

ואולם, מדיניות משרד החקלאות היא ללכת צעד נוסף בהפקעת סמכותם של פקידי היערות, ולהפוך אותם לגורם מייעץ בלבד בכל הנוגע לכריית עצים במסגרת תכניות בנייה ושחוות הדעת של פקיד. היערות בהליכי תכנון תינתן רק בשלב המידע התכנוני, ולא יהיה צורך באישור נוסף שלו לאחר התכנון.

במדינת ישראל, שר החקלאות אחראי לגיזום מסיבי ולכריתה של כ-25,000 עצים בשנה בממוצע. זאת אומרת שבפועל, השר שאמור להגן על העצים הוא השר שכורת אותם – שימוש בפרקטיקה של “גיזום” אשר אינה מחייבת אישור של פקיד היערות, כאשר בפועל מדובר במצב של כמעט כריתה או העתקת העץ כגון גיזום הגזע, או חיתוך הענפים הראשיים של הגזע המרכזי, כמו גם גרימה למוות של האילן באמצעות ריסוס, הרעלה, חיגור, שריפה, חיתוך שורשים או בכל דרך אחרת שאינה מצוינת בהגדרת כריתה.

אחת הדרכים החשובות לאזן בין האינטרס של שמירת העצים לבין אינטרסים שונים שמביאים לפגיעה בהם, היא להבטיח את יידוע הציבור הרחב בנוגע לזכויותיו לשמירת העצים הנתונים בסכנה. כיום, אין פרסום על כך שהוגשה בקשת כריתה על גבי העץ או בסמוך לו, ולציבור אין יכולת ממשית לדעת מבעוד מועד על הכוונה לכרות עץ, כאשר הדרך היחידה שלנו לדעת זאת היא רק אם ייכנסו לאתר האינטרנט של פקיד היערות או של הרשות בה הם גרים מדי יום, ויבדקו אם ניתן רשיון כריתה בקרבת ביתם, דבר שאינו ריאלי כמובן. פעמים רבות הציבור יודע על הכוונה לכרות עץ רק לאחר שהתכנית אושרה, או אפילו רק כאשר המסור מונח על העץ.

איך הגענו למצב הזה?

  • מדיניות בעייתית שאינה שוקלת כראוי את העצים בעת קידום תכניות פיתוח:
    • החל משנת 2014 שונתה ההגדרה של “עץ בוגר” הזוכה להגנה, הוחרגו עצים רבים בשטחי מגורים והוענקו להם פטורים מרשיונות כריתה.
    • בשנת 2015 שונו החוק והתקנות כך שתוכניות בניה “קטנות” הוחרגו מן החובה להיוועץ עם פקיד היערות בגינן.
    • בשנת 2017 שונה הנוהל כך שהמדיניות היא להעדיף כריתה על פני העתקה
    • בשנת 2017 פג תוקפו של צו היערות (אכרזה על אילנות מוגנים), שהכיל רשימה של 68 סוגים ומינים של אילנות מוגנים.
    • התוצאה של כל אלה: כריתת עצים מאסיבית למען הוספת נתיבי תחבורה, הרחבת כבישים, בינוי וכד’.
  • מחסור בבחינה של כלל התכנית על ידי פקיד היערות – לאור תיקון חוק התכנון והבניה אשר הסמיך את שר האוצר להחליט אילו תכנית טעונות אישורו של פקיד היערות – לא כל התכניות מגיעות לבחינה ואישור בידי פקיד היערות.
  • לשר החקלאות נוח עם העובדה שפקידי היערות הם “חותמת גומי” לאישור הכריתה. בעת תכניות בניה מסיביות, פעמים רבות הבקשה לאישור פקיד היערות ניתנת רק בשלב הסופי, כאשר הלכה למעשה היא מהווה חותמת גומי, מבלי להידרש לחלופות נוספות אשר לא יחייבו כריתה של העצים.  פקידי היערות יכולים לדרוש שהפניה אליהם לצורך מתן רישיון כריתה תהיה תמיד לפני קידום ואישור התכנית, ולדרוש חלופות לתכנון המוצע, כך שבמקרה הצורך ניתן יהיה להתחשב בעצים בעת שמגבשים את התכנית. אבל לא כך קורה בפועל.
  • ניגוד אינטרסים של פקידי היערות – פקידי היערות העירוניים (אלה שיושבים תחת פקיד היערות הארצי), הם עובדי עירייה, ולכן יש להם פעמים רבות ניגוד אינטרסים – בין האינטרס של העיריה לקדם תכניות פיתוח המצריכות כריתת העצים, לבין אינטרס ההגנה על העצים. גם העובדה שמקבלי הרישיון צריכים לשלם פיצוי לקופה הציבורית עלולה לגרום להטיית שיקול הדעת.
  • אי מתן זכות טיעון מהותית לאזרחים – כיום, פקודת היערות מאפשרת הגשת ערר על רשיון כריתה שניתן. אולם, מאחר והרשיון לא מפורסם על גבי או בסמוך לעץ המיועד לכריתה, וגם אינו מפורסם ב”דחיפה” אלא נדרש לערוך חיפוש אקטיבי באתרי האינטרט של משרד החקלאות או הרשות המקומית הרלוונטית, אין לציבור יכולת ממשית לדעת אם עץ אושר לכריתה, בזמן שמקנה לו את האפשרות להיערך מבעוד מועד. כאשר מצליח אזרח מן השורה לגלות כי ניתן רשיון כריתה, אין בידיו את המידע לצורך הגשת ערר (סקרי עצים לא מפורסמים במלואם), ופעמים רבות, מאחר שההחלטה כבר נפלה, זכות הטיעון נפגעת, שכן אין זכות טיעון שלאחר מעשה כזכות טיעון טרם מתן ההחלטה – במצב דברים בו ניתן עדיין לבחון חלופות, ולהשפיע על ההחלטה באופן מיטבי.

מה נדרוש מהממשלה הבאה?

  1. סימון עצים לפני כריתה – יידוע הציבור מראש בנוגע לכוונה לפגוע בעצים וזאת תוך סימון העצים המיועדים לכריתה, הצבת הודעה ברורה בשטח המיידעת את האזרחים בנוגע לזכותם לטעון נגד הכריתה, וכן קביעה ברורה שאין לפגוע בעץ כל עוד לא ניתנה החלטה סופית בעניינו של פקיד היערות הממונה על כך.
  2. שילוב פקיד היערות בשלבי התכנון המוקדמים – החלת חובה לקיים את הוראות פקיד היערות בהליכי תכנון וטרם אישור התכנית באמצעות תיקון עקיף לחוק התכנון והבניה. כלומר, להחיל את סמכותו של פקיד היערות על כלל התוכניות, כך שלא תאושר תכנית הכוללת פגיעה בעצים אלא אם פקיד היערות אישר פגיעה זו קודם.
  3. תיאום ואינטגרציה בין פקידי היערות – הסדרה של עבודת פקידי היערות כך שההסדרים האמורים יתוקנו כנוהל מטעם פקיד היערות הארצי, אשר ינחה את פקידי היערות העירוניים להתנהל כאמור לעיל, גם במידה והחוק לא תוקן.
  4. פיקוח ואכיפה – נגד כריתות שלא על פי דין, בניגוד לתכנית, וכנגד גיזום בלתי ראוי העולה לכדי כריתה, ומתן הוראות מפורשות של פקידי היערות שגם לגיזום משמעותי שעלול לפגוע בעצם קיומו של העץ יש צורך באישור.
  5. שינוי מדיניות – הרואה חשיבות בעצים ומנסה לשמור עליהם גם תוך כדי תכניות פיתוח, רכבת קלה וכד’. פיתוח הוא לא חזית הכל.